<h1>או"ז שו"ת סימנים תשנ"ה—תשנ"ו</h1>
<h2>דף לא.</h2>
והלכה למעש' על אשה שטבל' שצריכ' להזהר שלא תכנוס למרחץ ביום טבילת' וגם שלא תשפוך על עצמה ג' לוגין מים שאובין ביום טבילת' כדאמר פ"ק דשבת [י"ג, ע"ב] אלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון והאוכל אוכל שני והשותה משקין טמאין, והבא ראשו ורובו במים שאובין ופי' רש"י בו ביום של טבילה, וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשת לוגין מים שאובין פירוש אפילו שלא ביום הטבילה. והא ליכא למימר דלא גזרו על הבא ראשו ורובו במים שאובין אלא דוקא לתרומה אבל נדה לבעלה לא גזרו, דהא ההיא טעמא דגזרו בתרומה שייך נמי בנדה לבעלה דאמר לקמן מ"ט גזרו בהו רבנן א"ר ביבי בר אביי א"ר (אשי) [אסי] בתחילה היו טובלים במי מערות המכונסין שיש בהם מ' סאה והיו נותנין עליהן ג' לוגין מים שאובים התחילו ועשאום קבע וגזרו עליהם טומאה מאי קבע אמר אביי שהיו אומרים אלו ואלו מטהרין אמר רבא מאי נפקא מיניה הא קא טבלי בהנך אלא אמר רבא שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין, א"כ האי טעמא נמי שייך בנדה והאיך היום מניחים מלגזור בנדה זו הגזירה עצמה ותו אי בנדה לא גזרו א"כ יאמרו כמו שבנדה איכא טמאים ה"ה לתרומה דק"ו הוא אם לאיסור מיתה חששו דכהן טמא האוכל תרומה טהורה במיתה כדתניא פרק אלו הן הנשרפין [פ"ג, ע"א] לאיסור כרת לא כל שכן דנדה לבעלה בלא טבילה בכרת היא כההיא (דפ"ק) דשחיטת חולין [ל"א, ע"א] דאיתמר נדה שנאנסה וטבלה רב אמר טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ור' יוחנן אמר אף לביתה לא טהרה ואמר ליה רבא לרב נחמן לרב דאמר טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה איסור כרת התרתה איסור מיתה מבעיא ופירש"י דכרת חמור ממיתה שימיו נכרתין וזרעו נכרת כדכתיב ערירים יהיו ואע"ג דבבא על הנדה לא כתיב ערירים מ"מ הא הוקשו כל עריות בהיקש דר' יונה פ' הבא על יבמתו [נ"ד, ע"ב] הלכך ודאי מסתבר דאפי' בנדה גזרו וצריכה להזהר שלא תכנס למרחץ ביום טבילתה וגם שלא תשפוך על עצמה שלשת לוגין מים שאובים או יותר שלא הוזכרו שלשת לוגין אלא לומר שעל פחות מיכן לא גזרו אבל על שלשת ויותר משלשת לוגין גזרו. וא"ת א"כ לא משכחת לכל הנשים דהואיל שפירשנו שגזירה זו גם לענין נדה א"כ שום אשה לא תרחוץ כ"א בימי נדתה דהא גזרו על כל טהור שנפלו על ראשו ורובו שלשת לוגין מים שאובין וכשהיא רוחצת הרי נפלו עליה ג' לוגין מים שאובין הא לאו שאילה כי שגגה היא דכשגזרו על טהור שנפלו שלשת לוגין מים שאובין, הרי היא כטמא שרץ [וכן האשה שנפלו עליה ה"ה כטמא שרץ] ומותרת לבעלה שלא עשו אותה נדה בעבור כך אלא טמאה בעלמא ותו דאפי' תימצי לומר שעשאוה נדה בכך ה"מ דרך נפילה אבל לא דרך ביאה ודרך רחיצה, כדפי' ריב"א דלא גזרו על טהור הבא על ראשו ורובו מים שאובים דאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה ואי הוו גוזרין נמי על שבא ראשו ורובו במים שאובים לא היה יכול שום אדם לרחוץ.
[תשו' ר' ישעיה לאו"ז] ומאי דכתב מר שהורית הלכה למעשה על אשה שטבלה שצריכה להזהר שלא תכנס למרחץ ביום טבילת' כו' עד ואלו פוסלין את התרומה כו' ואמרת שכמו שגזרו בתרומה אין ה"נ שייך למיגזר בנדה לבעלה. אינו נ"ל כלל דדוקא לתרומ' גזור רבנן ומשום מעלת התרומ' אבל בחולין לא גזרו דהא הכי תנן ואלו פוסלין את התרומ' דוקא תרומ' פוסלין אבל חולין אינן מטמאין ואם נגעו בחולין וחזרו אותן החולין ונגעו בקדשים טהורין הן ולא אמרי' נטמאו החולין ויחזרו החולין ויטמאו הקדשים ואע"ג דאיכא למגזר נמי בחולין שמא יאמרו לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין אפ"ה לא גזרו כולי האי אלא בתרומה אבל בחולין לא וטהורין החולין שנגעו בהן אפי' לקדשים ואה"נ נדה לבעלה דבעלה חולין הוא ול"ג בה האי גזירה כ"א בתרומ' בלחוד וכמו שבזה חמורה תרומה מחולין ה"ה נמי לענין טבילה כדאמרי' פרק אין דורשין [י"ט, ע"א] נפק דק ואשכח דתניא טבל ולא הוחזק מותר בחולין ואסור במעשר וכ"ש שאסור בתרומה ומשו"ה אמרינן בפרק השוחט [ל"א, ע"א] נדה שנאנסה וטבלה רב אמר טהור' לבית' ואסורה לאכול בתרומה ור"י אמר אף לביתה נמי לא טהרה פי' דקסבר ר"י חולין נמי בעי כונה א"ל רבא לרב נחמן לרב דאמר טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה השתא לאיסור כרת התרת לאיסור מיתה מיבעיא א"ל בעלה חולין הוא וחולין לא בעי כונה פי' אע"ג דקים ליה לרבא דתרומה בעיא כונה כדתנן פרק אין דורשין אפ"ה סבר למימר מיגו דעולה טבילה זו לבעלה דהוי איסור כרת תעלה נמי לתרומה דהויא איסור מיתה ומתניתין כגון שלא היתה נדה שטבילה זו אינה מהני כ"א לתרומה בלבד התם תנן דאינה עולה לתרומה בלא כונה אבל אם היתה נדה מיגו דמהניא טבילה זו לבעלה דהוי איסור חמור מהניא נמי לתרומה דהוי איסור קל אפ"ה אהדר ליה ר"נ בעלה חולין הוא וחולין לא בעי כונה פי' דלאו בתר איסור חמור ואיסור קל אזלינן אלא בתרומה עבוד רבנן מעלה אבל בחולין לא עבוד רבנן מעלה ואפי' רבא דסבר למדרש ק"ו לא עלה בלבו אלא להקל גם בתרומה שכמו שעלתה טבילה לבעלה תעלה נמי לתרומה אבל לאסור שנאמר אם לתרומה שהוא איסור קל אסרו כ"ש לבעלה שהוא איסור חמור לא עלה על דעתו אלא מה שהחמירו בתרומ' דוקא בתרומה החמירו [ולא] בחולין הלכך מה שגזרו טומאה על הבא ראשו ורובו במים שאובים דוקא לתרומה אבל לחולין [לא] ומשו"ה תנן בשלהי זבים ואלו פוסלין את התרומה כו' דדוקא תרומה פוסל הבא ראשו ורובו במים שאובין אבל חולין לא מטמאו וקדשים הנוגעים בהם טהורין הן וה"ה נדה לבעלה לא אמרי' ק"ו השתא לאיסור קל גזרו לאיסור חמור לא כ"ש שכך הדין נותן גבי תרומה עבוד מעלה וגזרו ביה טומאה אבל גבי חולין לא ואף רבא מודה בזה דדוקא להקל על התרומה עלתה על דעתו לדרוש ק"ו ולא להחמיר על החולין כ"ש ר"נ (יש) להקל לא דריש ק"ו אלא סבר בעלה חולין הוא אע"פ שהוא חמור אם הקילו בו לענין טבילה לא הקילו לענין תרומה. (ואע"פ שרבותי כך השיבו לי נראה בעיני הלכה למעשה כאשר כתבתי יצחק בר משה נב"ה).
<h2>דף צז.</h2>
וכשדורכין יין בימות הבציר ופעמים מניחים גיגית מליאה ענבים דרוכים ובשבת זב מענבים עתה הוא משמע שאותו יין שבגיגית כולו אסור דהא בזתים וענבים לכ"ע אם יצאו מעצמם אסורין. מיהו אפ"ה נראה בעיני דשרי כל היין שבגיגית בשתיה בשבת דאפי' תמצי לומר דגם בדרבנן מין במינו לא בטל אפ"ה יש לומר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו, היינו הזגין וחרצנין מבטלין אותה כדרבא דהלכתא כותיה דאמר [ע"ז ס"ו, ע"א] בתר שמא אזלינן. והכי אמרינן בירושלמי דתרומות פ"ה [הלכה ג'] (ד' ביעי) [רב ביבי בעי] טינופות של תרומות מהו שתצטרף עם החולין להעלות את התרומה ופשיט מן מה דאמר רב הונא קליפי איסור מעלין את ההיתר להתיר ואע"ג דקיי"ל דכל דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל ה"מ מין במינו אבל מין בשאינו מינו אע"ג דיל"מ אפ"ה בטל כדאמרי' בירושלמי זה הכלל שהיה ר' ישמעאל אומר בשם ר' יהושע כל דשיל"מ כגון טבל מעשר והקדש וחדש לא נתנו חכמי' שיעור במין ומינו כל שהוא ושלא במינו בנ"ט. [תשו' ר' ישעיה לאו"ז] ומאי דכתב מר כשדורכין יין בימי בציר ופעמים מניחים גיגית מלאה ענבים דרוכים ובשבת הוא זב מן הענבים עתה הוא משמע שאותו היין שבגיגית הוא אסור בשתייה דהא בזתים וענבים לכ"ע אם יצאו מעצמן אסורין מיהו אפ"ה נראה בעיני [דשרי] כל היין שבגיגית בשתיה בשבת דאפי' את"ל דגם בדרבנן מין במינו לא בטל אפ"ה י"ל סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו דהיינו הזגין וחרצנין מבטלן כו'. למה ליה למר למימר דהא בזתים וענבים לכ"ע אם יצאו מעצמן אסורין והא לא פליגי אלא היכא דהכניסן לאוכלין אבל הכניסן למשקין גם ר' יהודה מודה שאם יצאו מעצמן אסורין דתנן בפ' חבית שנשברה [קמ"ג, ע"ב] אין סוחטין [פירות] להוציא מהן משקין ואם יצאו מעצמן אסורין ר"י אומר אם לאוכלין היוצא מהן מותר ואם למשקין היוצא מהן אסור, וענבים שבגיגית למשקין נדרכו וליכא מאן דפליג כשהכניסן למשקין. ומאי דאמר שמואל מודה היה ר"י לחכמים בזתים וענבים ורב אמר חולק היה ר"י אף בזתים וענבים דוקא כשהכניסן לאכיל' אבל שהכניסן למשקין ליכא מאן דפליג דאם יצאו מעצמן אסורין. אבל מיהו אילו נפיק חמרא מנייהו בשבתא ואת"ל ביה דמין במינו לא בטיל אינו נ"ל להתירו מכח הזגין והחרצנים שמבטלין אותו כדסבר מר ואע"ג דאמרי' בפ' כל הבשר [ק"ח, ע"א] אמר רבא קסבר ר' יהודה כל שהוא מין במינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו אין הנידון דומה לראיה דהתם ודאי הרוטב שאינו מינו מבטל את טעם חתיכה דאיסור' ומבטל אותו בששים וכיון דבטל טעם חתיכה דאיסורא בששים שאינו מינו אין בו כח לאסור החתיכות אע"פ שהן במינו שכבר הותרה פליטת חתיכה דאיסורא, אבל הכא נהי נמי דבלע הזגין והחרצנים מן היין היוצא מן הענבים וחיסרו אותו [אי] איפשר שהכל שתו ולא נשאר ממנו כלום אותו המיעוט שנשאר שלא שתו הוא אסור ואוסר כל היין שבגיגית דמין במינו לא בטיל ואוסר בכ"ש שהחרצנים והזגין אינן יכולין לבטל כל היין אותו שלא בלעו כמו שאין הרוטב מבטל גוף החתיכה כי אם טעמה, דתנן בפ' גיד הנשה [צ"ו, ע"ב] גיד הנשה שנתערב בגידין בזמן שמכירו בנ"ט ואם אינו מכירו כולן אסורין והרוטב בנ"ט אף על פי שהרוטב מבטל טעם הגיד אינו מבטל גוף הגיד בשאינו ניכר וכיון דהוי בריה חשוב ואינו בטל ברוב הגידין דהתיר', והכא נמי אין כח בחרצנים ובזגים לבטל כל היין דמה שבלעו ממנו בלעו ומה שלא בלעו ממנו נשאר באיסורא ואוסר כל היין, בודאי אם היו מים מתערבין בגיגית התם ודאי הוה אמינא סלק כל יין הגיגית של היתר כמי שאינו וישאר היוצא מן הענבים שהוא אסור עם המים ויתבטל כולו בששים ושוב אין לו כח לאסור יין הגיגית שכבר הוא מבוטל כל טיפה שבו היא מעורבת ומבוטלת במים אבל החרצנים והזגין לא ביטלו היין שלא שתו אלא באיסורו [הוא עומד]. אבל נ"ל שיין הגיגית מותר בשתיה מפני שכיון שהענבים הדרוסות עומדות בתוך הגיגית והגיגית מלאה יין אין היין מתמצה מהן מפני שהן עומדות על היין ושביעות מן היין ואינן פולטות מיינו, ואי י"ל שהיוצאים מעצמן אסורים כשעומדים בצד אחד ומשקין מתמצין מהן לצד אחר אבל משוקעין לתוך המשקין אין המשקין מתמצין מהן ואפי' אם תרצה לדחוק ולומר אי אפשר שלא יצא מהן אפ"ה יין (הגיתית) [הגיגית] מותר מפני שבטל בששים, כדהויא פלוגתא דרב ושמואל ור"י ור"ל בפ' השוכר [ע"ג, ע"ב] דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנ"ט [ר"י ור"ל דאמרי תרוייהו כל איסורי' שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם] חוץ מטבל ויין נסך שבמינו במשהו ושלא במינו בנ"ט, וקיי"ל כל היכא דפליגי רב ושמואל ור"י הלכה כר"י כ"ש הכא דקאי ר"ל כותיה, ורבא דהוא בתרא ס"ל כר"י דהכי אמרינן בפ' התערובות [ע"ט, ע"א] אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא ואמור [רבנן] בחזותא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא זהו ד"ת להיות מין במינו בטל ברוב אבל רבנן אחמור דגם מין במינו לא יהא בטל אלא בנ"ט דהיינו בס' כדאמרי' בפרק גיד הנשה [צ"ז, ע"א] אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בס' מין ושא"מ דהתירא בטעמא כגון קדירה שבישל בה תרומה וחזר ובישל בה חולין מין ושא"מ דאיסורא כגון קדירה שבישל בה בשר וחזר ובישל בה חלב בקפילא מין במינו דלא יכול למיקם אטעמא כגון שמנונית דגיד הנשה א"נ מין ושא"מ היכא דליכא קפילא דטעים ליה בששים, אלמא דרבא ס"ל כר"י דבין מב"מ ובין שא"מ בנ"ט. והאי דאיפלגו אביי ורבא בפ' השוכר [ס"ו, ע"א] בחמירא דחיטי ובחמירא דשערי (ובחמירא) [ובחלא] דחמרא (בחמרא) [וחלא] דשיכרא דתרוייהו סברי דמב"מ בכל שהוא, התם בטבל ויי"נ מיירי דגם ר"י מודה בהא דאמר חוץ מטבל ויי"נ. הרבה דברים כתובים יש לי על אלה הדינים ואי אפשי עכשיו להאריך בהם כי ידעתי כי כל רז לא אנס לך.
<h2>דף קח.</h2>
וכשדורכין יין בימות הבציר ופעמים מניחים גיגית מליאה ענבים דרוכים ובשבת זב מענבים עתה הוא משמע שאותו יין שבגיגית כולו אסור דהא בזתים וענבים לכ"ע אם יצאו מעצמם אסורין. מיהו אפ"ה נראה בעיני דשרי כל היין שבגיגית בשתיה בשבת דאפי' תמצי לומר דגם בדרבנן מין במינו לא בטל אפ"ה יש לומר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו, היינו הזגין וחרצנין מבטלין אותה כדרבא דהלכתא כותיה דאמר [ע"ז ס"ו, ע"א] בתר שמא אזלינן. והכי אמרינן בירושלמי דתרומות פ"ה [הלכה ג'] (ד' ביעי) [רב ביבי בעי] טינופות של תרומות מהו שתצטרף עם החולין להעלות את התרומה ופשיט מן מה דאמר רב הונא קליפי איסור מעלין את ההיתר להתיר ואע"ג דקיי"ל דכל דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל ה"מ מין במינו אבל מין בשאינו מינו אע"ג דיל"מ אפ"ה בטל כדאמרי' בירושלמי זה הכלל שהיה ר' ישמעאל אומר בשם ר' יהושע כל דשיל"מ כגון טבל מעשר והקדש וחדש לא נתנו חכמי' שיעור במין ומינו כל שהוא ושלא במינו בנ"ט. [תשו' ר' ישעיה לאו"ז] ומאי דכתב מר כשדורכין יין בימי בציר ופעמים מניחים גיגית מלאה ענבים דרוכים ובשבת הוא זב מן הענבים עתה הוא משמע שאותו היין שבגיגית הוא אסור בשתייה דהא בזתים וענבים לכ"ע אם יצאו מעצמן אסורין מיהו אפ"ה נראה בעיני [דשרי] כל היין שבגיגית בשתיה בשבת דאפי' את"ל דגם בדרבנן מין במינו לא בטל אפ"ה י"ל סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו דהיינו הזגין וחרצנין מבטלן כו'. למה ליה למר למימר דהא בזתים וענבים לכ"ע אם יצאו מעצמן אסורין והא לא פליגי אלא היכא דהכניסן לאוכלין אבל הכניסן למשקין גם ר' יהודה מודה שאם יצאו מעצמן אסורין דתנן בפ' חבית שנשברה [קמ"ג, ע"ב] אין סוחטין [פירות] להוציא מהן משקין ואם יצאו מעצמן אסורין ר"י אומר אם לאוכלין היוצא מהן מותר ואם למשקין היוצא מהן אסור, וענבים שבגיגית למשקין נדרכו וליכא מאן דפליג כשהכניסן למשקין. ומאי דאמר שמואל מודה היה ר"י לחכמים בזתים וענבים ורב אמר חולק היה ר"י אף בזתים וענבים דוקא כשהכניסן לאכיל' אבל שהכניסן למשקין ליכא מאן דפליג דאם יצאו מעצמן אסורין. אבל מיהו אילו נפיק חמרא מנייהו בשבתא ואת"ל ביה דמין במינו לא בטיל אינו נ"ל להתירו מכח הזגין והחרצנים שמבטלין אותו כדסבר מר ואע"ג דאמרי' בפ' כל הבשר [ק"ח, ע"א] אמר רבא קסבר ר' יהודה כל שהוא מין במינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו אין הנידון דומה לראיה דהתם ודאי הרוטב שאינו מינו מבטל את טעם חתיכה דאיסור' ומבטל אותו בששים וכיון דבטל טעם חתיכה דאיסורא בששים שאינו מינו אין בו כח לאסור החתיכות אע"פ שהן במינו שכבר הותרה פליטת חתיכה דאיסורא, אבל הכא נהי נמי דבלע הזגין והחרצנים מן היין היוצא מן הענבים וחיסרו אותו [אי] איפשר שהכל שתו ולא נשאר ממנו כלום אותו המיעוט שנשאר שלא שתו הוא אסור ואוסר כל היין שבגיגית דמין במינו לא בטיל ואוסר בכ"ש שהחרצנים והזגין אינן יכולין לבטל כל היין אותו שלא בלעו כמו שאין הרוטב מבטל גוף החתיכה כי אם טעמה, דתנן בפ' גיד הנשה [צ"ו, ע"ב] גיד הנשה שנתערב בגידין בזמן שמכירו בנ"ט ואם אינו מכירו כולן אסורין והרוטב בנ"ט אף על פי שהרוטב מבטל טעם הגיד אינו מבטל גוף הגיד בשאינו ניכר וכיון דהוי בריה חשוב ואינו בטל ברוב הגידין דהתיר', והכא נמי אין כח בחרצנים ובזגים לבטל כל היין דמה שבלעו ממנו בלעו ומה שלא בלעו ממנו נשאר באיסורא ואוסר כל היין, בודאי אם היו מים מתערבין בגיגית התם ודאי הוה אמינא סלק כל יין הגיגית של היתר כמי שאינו וישאר היוצא מן הענבים שהוא אסור עם המים ויתבטל כולו בששים ושוב אין לו כח לאסור יין הגיגית שכבר הוא מבוטל כל טיפה שבו היא מעורבת ומבוטלת במים אבל החרצנים והזגין לא ביטלו היין שלא שתו אלא באיסורו [הוא עומד]. אבל נ"ל שיין הגיגית מותר בשתיה מפני שכיון שהענבים הדרוסות עומדות בתוך הגיגית והגיגית מלאה יין אין היין מתמצה מהן מפני שהן עומדות על היין ושביעות מן היין ואינן פולטות מיינו, ואי י"ל שהיוצאים מעצמן אסורים כשעומדים בצד אחד ומשקין מתמצין מהן לצד אחר אבל משוקעין לתוך המשקין אין המשקין מתמצין מהן ואפי' אם תרצה לדחוק ולומר אי אפשר שלא יצא מהן אפ"ה יין (הגיתית) [הגיגית] מותר מפני שבטל בששים, כדהויא פלוגתא דרב ושמואל ור"י ור"ל בפ' השוכר [ע"ג, ע"ב] דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנ"ט [ר"י ור"ל דאמרי תרוייהו כל איסורי' שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם] חוץ מטבל ויין נסך שבמינו במשהו ושלא במינו בנ"ט, וקיי"ל כל היכא דפליגי רב ושמואל ור"י הלכה כר"י כ"ש הכא דקאי ר"ל כותיה, ורבא דהוא בתרא ס"ל כר"י דהכי אמרינן בפ' התערובות [ע"ט, ע"א] אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא ואמור [רבנן] בחזותא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא זהו ד"ת להיות מין במינו בטל ברוב אבל רבנן אחמור דגם מין במינו לא יהא בטל אלא בנ"ט דהיינו בס' כדאמרי' בפרק גיד הנשה [צ"ז, ע"א] אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בס' מין ושא"מ דהתירא בטעמא כגון קדירה שבישל בה תרומה וחזר ובישל בה חולין מין ושא"מ דאיסורא כגון קדירה שבישל בה בשר וחזר ובישל בה חלב בקפילא מין במינו דלא יכול למיקם אטעמא כגון שמנונית דגיד הנשה א"נ מין ושא"מ היכא דליכא קפילא דטעים ליה בששים, אלמא דרבא ס"ל כר"י דבין מב"מ ובין שא"מ בנ"ט. והאי דאיפלגו אביי ורבא בפ' השוכר [ס"ו, ע"א] בחמירא דחיטי ובחמירא דשערי (ובחמירא) [ובחלא] דחמרא (בחמרא) [וחלא] דשיכרא דתרוייהו סברי דמב"מ בכל שהוא, התם בטבל ויי"נ מיירי דגם ר"י מודה בהא דאמר חוץ מטבל ויי"נ. הרבה דברים כתובים יש לי על אלה הדינים ואי אפשי עכשיו להאריך בהם כי ידעתי כי כל רז לא אנס לך.
